מדינת ישראל הפכה עם השנים האחרונות למדינה שיש בה פחות ופחות מחאות פוליטיות. האידיאולוגיות קצת מתמוססות ונוצר מין "קונצנזוס" מעורפל שלא בטוח אם הוא משרת מישהו באמת.
יצירתיות משמעה שינוי, הפיכת הקיים למשהו טוב יותר, עדכון הקיים ושדרוגו, משחק עם הקיים וניסוחו מחדש, הבראה, שיפור וריפוי. יצירתיות משמעה שמחה וחדוות עשייה שתורמת לבני אדם. יצירתיות משמעה מקוריות וייחודיות, האדרת האינדיבידואל.
במקום בו הקונצנזוס רב עוצמה, יכולה להיעלם היצירתיות, ואיתה כל המרכיבים המבריאים שלה. במקום בו המחאה הולכת ונמוגה כבר לא ניתן לדבר באמת על דמוקרטיה. לא ניתן לדבר על שלטון העם כשקולו של העם לא נשמע, תהא דעתו אשר תהא.
בתוך תוכי האדם, בפרטיות ובאינטימיות שלו עם עצמו, חייב כל אחד לבדוק עד כמה הוא מאפשר לעצמו לחיות חיים "דמוקרטיים" עם עצמו, חיים שמותר בהם לצאת מהקונצנזוס, מפעם לפעם, להשמיע קול מחאה ולדרוש שינוי לטובה. קולה של הביקורת העצמית מנסה להשתיק את קולות המחאה האלה, באמרה שיש להישמע לחוקים ושיש לציית למה ש"נכון".
אני מציע לך לבדוק את עצמך כעת ולנסות להגדיר לעצמך, באופן שהוא כמה שפחות עמום, את דעותיך לגבי נושאים שנראים לך חשובים במדינה ובחייך בכלל. מדברים פוליטיים, המשך בענייני חברה, עבודה, חינוך, גזענות ואפליה ועוד. האם יש באפשרותך להגדיר את דעותיך? האם יש באפשרותך לשבת ולכתוב מאמר משל עצמך בו אתה מגדיר את מה שנראה לך נכון במציאות הטובה ביותר שהיית מבקש להשיג, לאור מה שקיים?
במקום שאין מחאה יש שקיעה בביצה. במקום בו אין מחאה נעצרת הצמיחה, נעלמת ההתלהבות, מתכווצים כוחות הנעורים הבריאים המבקשים לערער על הקיים, דועכים להם כוחות החיים. כאן אנו נמצאים, במקום בו אנשים מרשים לעצמם לשקוע למקום של פחות ופחות דעות אמיצות, פחות ופחות מוכנים לקחת סיכונים ולהביע עמדה ברורה וגם לשלם עליה את המחיר הנקוב.
לא אכנס לשאלה של "מתי זה החל"? או האם בכלל היה בנו בעבר את הלהט הדרוש על מנת לקיים חיים בריאים ויצירתיים יותר. יתכן מאד והמצב הנוכחי מהווה חלק מהתפתחות תקינה, אך זאת בתנאי שברגע מסויים מתחילים להתעורר ולחוש שוב את זרימת הדם בעורקים. ה"שקט התעשייתי" שקיים במסדרונות הכנסת כמו בכיכר מלכי ישראל (כיכר רבין) מדאיג אותי ומכאיב לי כאחד. שיפגינו ימניים שיפגינו שמאלניים. שיתווכחו. שידברו, שיחצינו את תחושותיהם, שיביטו זה לזה בעיניים ואולי גם ימצאו בסיס טוב להידברות. שידברו!
כשאנו לא מבטאים זעם ומחאה תבוא התוקפנות הטבעית שבנו ותכה בנו מכוון לא צפוי, כי זעם ומחאה חייבים להתבטא היכן שהוא. אולי נמצא פתרון בכך שנייצר לנו עוד מלחמה בזמן הקרוב. אולי נבכה שוב את חיילינו שימותו. אולי נבנה עוד מצבות מיותרות. כשהכוח הטבעי שיכול למחות, לשנות, ליצור, לזעוק ולחדש את החיים מדוכא ומטושטש בערפל, משלמים על כך את החשבון מתישהו, ולפעמים לא לומדים את הלקח וחוזרים על אותה טעות, שוב ושוב.
כשאנשים באים אליי לטיפול אישי או לסדנת ציור אינטואיטיבי הם יודעים, אחרי שהכירו אותי, שאני הולך לנער אותם, במקרה הקל יותר, או שאני הולך לטלטל אותם ככל הניתן, במקרה ה"קשה" יותר. כוח המחאה שבי משרת את היצירתיות שלי ככל יכולתו וככל יכולתי. כל סדנה מתחילה מאפס ויש מקום להפתעות רבות, במסגרת חוקי המשחק. המחאה כאן היא הכרחית, המחאה כנגד השגרה, כנגד ההרגלים השוחקים. המחאה הזו מובילה אותי לדחוף אנשים להתבונן מחדש בחייהם, שוב ושוב, לצאת מהשבלונה שסוגרת אותם ולהביע מחאה נגד הקיים, אם בכתיבה, אם בדיבור ואם בציור.
מחאה הינה כוח טבעי, שכאמור ניתן לצפות בפעולתו כבר אצל ילדים קטנים. מחאה היא אחד הכלים העיקריים המבטיחים קיום חיים פלורליסטיים, תוססים ועתירי צמיחה. מי שחושב שה"צמיחה הכלכלית" של ישראל, בשנים האחרונות, מבשרת טובות יכול להתבונן אל המזרח הרחוק, אל סין הגדולה, שם שלטון עריצות מייצר משק של שגשוג כלכלי תוך פגיעה קשה בזכויות האדם. בסין אסור למחות ומשלמים על כך מחיר כבד. בישראל מותר למחות ולא מוחים, וזה לדעתי חמור שבעתיים. בסין יש משטר גלוי של דיקטטורה. בישראל יש משטר סמוי כזה, שאנחנו בעצמנו מייצרים לעצמנו.
מתפקידו של אדם שמבקש לעצמו חיים בריאים, הן ברמה האישית והן ברמה "לאומית", למחות כנגד כל מה שנראה לו לא צודק, לא בריא ולא נכון. מסוכן מאד כשאדם מאבד דרך ונטמע בתוך ההמון שמשנה דעתו בהתאם למזג האוויר או בהתאם למנהיג הכריזמטי שקיים אולי בסביבה. זה בדיוק מה שקורה כשהיצירתיות והמקוריות אינן משמשות אבני דרך משמעותיות בכליו של האדם. היצירתיות דוחפת את האדם אל חיים בריאים וטבעיים, שחלק בלתי נפרד מהם הוא שינוי והבראה. ללא מחאה כנגד מה שחולה וכנגד מה שיוצר מחלה ,שום שינוי לא מתרחש.
אי שם בעזה יושב בחור ישראלי, עדיין חייל צה"ל בעל כורחו, שכן היה אמור כבר להשתחרר. הוא יושב שם יותר משלוש שנים ומחכה. גם משפחתו מחכה. משפחתו היא מהסוג של אלה שלא משמיעים קול מחאה גדול. משפחתו היא מהסוג של אלה שלא מביעים הרבה זעם כלפי השלטונות. אחר כך גם מכנים אותם "אצילי נפש" והם כנראה באמת אנשים מיוחדים. אך הם לא מעצבנים את המנהיגים שיכולים להמשיך לנהוג בדרכם.
השלטונות נוהגים בעניין בצורה מעורפלת ונדמה שהערפל הופך את מרבית העם לעיוורים ומסוממים. כולם מחכים שגלעד שליט ישוב לביתו. מחכים ומייחלים. בערך כמו לביאת המשיח. אפילו למען ביאת המשיח יש שעושים יותר מאשר בעניין גלעד שליט. הבחור גויס מכוח החוק המחייב גיוס. זה ברור. כעת אין חוק ברור ואין כוח חזק דיו על מנת לשחררו, והדבר נובע בעיקר מחולשת העם ומהימנעותו ממחאה גדולה, עצבנית ומטרידה.
במקום בו מחניקים את הזעם ואת התסכול גם מחניקים יצירתיות ומייצרים מחלות שקטות, שהולכות וצומחות לאיטן. במקום בו המחאה נחלשת גם האהבה יורדת למקלטים ומותירה את המרחב הכללי ליותר ויותר פחד ומעצורים. עם הזמן אנו אפילו משתכנעים ש"כך נכון" ואין יותר כוח או סיבה למחות. זהו מצב חולני מתקדם יותר. ואולי אנחנו מרוויחים יותר כסף עכשיו ואז אנחנו יותר מרופדים ונינוחים ונוטים פחות למחות, כי "נוח" לנו. זהו מצב ממכר שמהווה מחלה קשה עוד יותר.
כרופא וכמרפא אני אף פעם לא אומר נואש ואני מצליח לראות האור בקצה המנהרה, גם כשדברים נראים תחילה קשים מאד. אני מציע תרופות מתאימות ושינויים יצירתיים שפעמים רבות נוחלים הצלחה. אני מוחה כנגד הייאוש וכנגד התמקדות בכאב. אני מוחה כנגד תפיסות עולם של "אי אפשר" ומלמד את מטופליי ותלמידיי שאפשר גם אפשר, אך יש לעשות עבודה מסוימת, לשם כך.
אז העבודה עליה דיברתי היום, היא עבודת המחאה.
יש למחות ואסור לקבל דברים כפי שהם. אסור.
אנחנו מדינה שהפרלמנט שלה אינו מכיל אופוזיציה אמיתית וזו סכנה גדולה לכולנו. גם למי שמחזיק בדעות מהסוג הימני יותר. היעדר האופוזיציה הוא אחד מסממני היעדר המחאה. לא משנה במה אתה מאמין, חיוני שיהיה לך דיאלוג והתבוננות במה שחושב הפוך ממך. חיוני שיהיה לך מניע וכוח למחות כנגד מה שמטריד אותך, אחרת אתה כאילו לא קיים. כתוב על זה, דבר על זה, צייר את זה, שיר שירים, רק אל תרשה לעצמך יותר מדיי להסכים עם מה שיש.
ואם נראה לך שזה מוביל לאנרכיה, לא נורא. קצת אנרכיה בריאה בכל מקום.
